פסק-דין בתיק ת"א 4844-07-11

1.         התובע הגיש את התביעה דנן נגד הנתבע, שהוא אביו. בתביעה זו הוא עותר ל"פירוק השותפות של הצדדים בעסק 'שמיכות קינג'".

2.         מנספחי כתב ההגנה עולה כי לתביעה דנן קדמה "תביעה לתשלום שכר עבודה", שהגיש התובע לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים (עב 1807/09). בתביעה קודמת זו התקיים דיון אחד, ולאחר שהתובע לא הגיש הודעה שהיה עליו להגיש, נמחקה אותה תביעה (ב-15.2.10).

3.         בכתב ההגנה בתיק דנן העלה הנתבע טענה מקדמית כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה, בהיותה "תולדה של סכסוך משפחתי". בהמשך לכך עתר הנתבע (בסעיף א' לפרק הטענות המקדמיות שבכתב הגנתו) כדלקמן:

            "בית המשפט הנכבד מתבקש בזאת להורות על מחיקת התביעה, מחמת היעדר סמכות עניינית לבית משפט נכבד זה לדון בה, ולחילופין על העברתה לדיון בפני בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, המוסמך עניינית לדון בה, תוך חיוב התובע בהוצאות משפט".

4.         משהועבר התיק לטיפולי הוריתי (בהחלטה מ-15.9.11) כי בשלב ראשון תהיה התייחסות לכל הקשור בסמכות העניינית.

5.         משנשלמה הגשת הטיעונים לעניין זה (ב-26.10.11), הגיעה שעת ההכרעה במה שעל הפרק.

6.         לאחר שקילת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשת הנתבע, ולמחוק התביעה דנן על הסף.

7.         אסביר להלן מה הוביל לתוצאה דלעיל. בשלב זה אציין כי הסמכות לדון בתביעה דנן היא אכן לבית המשפט לענייני משפחה. זאת בשל כך שמתקיימים גם היסוד הזהותי (תביעת בן נגד אב) וגם היסוד המהותי, ושניהם יחדיו מובילים לכך. עם זאת, בנסיבות המקרה אין מקום להעברת התביעה אלא לסילוקה, תוך שהתובע יוכל לשקול אם לנקוט הליכים נוספים והיכן.

8.         ברע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337 (2000) נקבעה ההלכה לעניין סיווג תביעות בין בית משפט אזרחי "רגיל" לבין בית המשפט לענייני משפחה. לעניין המסגרת הדיונית לסיווג כנ"ל באה הרחבה בע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295 (2002). שם אוזכרה הלכת חבס ובאה הרחבה לגבי העולה ממנה בהקשר האמור, תוך שנאמרו (בסעיף 9) הדברים הבאים:

            "בשל מורכבותה וקשיותה של מלאכת הסיווג האמורה, קבע בית המשפט בפרשת חבס כי את הנתונים השונים המגבשים את הסמכות העניינית יש לקבוע בתחילת המשפט, וכי מדובר בנתונים עובדתיים שיש לקבוע לגביהם ממצאים, ואלה נעשים על פי כתבי הטענות ובאמצעות הכרעה שיפוטית בראשיתו של ההליך השיפוטי. לפנינו, אפוא, שאלה של סמכות עניינית התלויה בקביעת "עובדות סמכותיות" כלשונו של המישנה לנשיא, ש-לוין בע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה (פ"ד נא(2) 669, 678). קביעת עובדות אלה מסורה לערכאה ראשונה על יסוד כתבי טענות ועל פיהם מתגבשת התשתית העובדתית שבגדרה נקבעת סמכותו העניינית של בית המשפט".

9.         במקרה דנן התובע בחר להגיש תביעתו בבית המשפט המחוזי דווקא, ובהמשך לכך הצניע מאד בכתב התביעה את הזיקה המשפחתית לסכסוך. כך למשל רק בסעיף 4 של כתב התביעה הוא ציין שהנתבע הוא אביו. עם זאת, גם מתוך קו מנחה זה לא נמנע התובע לציין בסעיף 6 של כתב התביעה, בין היתר, כי "הנתבע עשה שימוש בכספי השותפות לרכישת מכוניות ודירות לבנים שלו עוזי ואייל. הנתבע תמיד אמר לתובע בעניין זה, שכשהתובע יצטרך כסף למטרה מסוימת, אז הנתבע יעביר לו; אך עד היום הנתבע לא העביר לתובע את מלוא חלקו ברווחי השותפות, ומדובר בחוב של מאות אלפי שקלים! " (ההדגשה במקור - ר.י.).

10.       די באמור לעיל כדי ללמדנו כי סכסוך משפחתי בין התובע (הבן) לבין הנתבע (האב), אשר ייתכן ששותפים לו בני משפחה נוספים, תרם תרומה משמעותית להיווצרותה של עילת התביעה, וניתן אף לומר עליו כי הוא היסוד הדומיננטי לעניינים שבתביעה. כך עוד יותר כשבכתב ההגנה עולות טענות משמעותיות נוספות התומכות בכך (ראו סעיפים 19-7 לכתב ההגנה), אשר מרביתן לא הוכחשו בתשובת התובע בעניין הסמכות העניינית. בסופו של דבר הרושם הכולל המתקבל הוא כאמור לעיל, וגם מבחני משנה שצוינו בפסיקה לעניין תרומתו של קשר משפחתי לסכסוך (בסעיף 11 לפס"ד חבס) תומכים בכך. כך למשל העובדה שמדובר ביחסי משפחה קרובים (אב ובן), וכך גם העדר גורמים לבר-משפחתיים בתמונה. בהמשך לכך, הרי שככל שיהיה מקום לדון בתביעה דנן, יש מקום שהדבר ייעשה בבית המשפט לענייני משפחה, אשר לו סמכויות וכלים לפתרון מקיף לכלל מערכת היחסים שעל הפרק.

11.       בהמשך לנאמר לעיל קיימות שתי אפשרויות: להעביר התביעה דנן לבית המשפט לענייני משפחה או לסלקה על הסף. לנוכח מכלול מה שנאמר לעיל, ובמיוחד כשהתביעה דנן באה לאחר התביעה הקודמת בבד"ע, אני סבור שאין מקום להעביר את התביעה דנן כפי שהיא לבית המשפט לענייני משפחה, וכי יש לסלקה על הסף בדרך של מחיקה (כעתירת התובע). מהלך זה יאפשר לתובע לשקול צעדיו העתידיים, ובכלל זה אם ליזום הליכים נוספים נגד אביו בערכאה שתהלום אותם (אשר מכל מקום לא תהיה בית המשפט המחוזי או השלום).

12.       בשולי הדברים אציין, כי לנוכח הסיווגים הספציפיים שבתקנות 100 ו-101 לתקסד"א, הרי שהמהלך הטבעי הוא דחיית התביעה מכח תקנה 100(א)(2) ואפשר שגם מכח תקנה 100(א)(3). עם זאת, משהתובע עתר למחיקה בלבד, ומשנקבע לעיל כי יש להשאיר פתח להליכים עתידיים מתאימים, החשיבות שבבחירת המינוח המדויק מצטמצת, ותוצאת המחיקה אינה שונה מהותית מזו של דחייה תוך השארת פתח כנ"ל.

13.       בטרם חיתום ובשל הנתונים המיוחדים של המקרה דנן אני מוצא לנכון לומר דבר מה נוסף: ככל שמבחינת התובע יעמדו על הפרק הליכים נוספים נגד הנתבע, מומלץ מאד שבטרם הגשת תביעה לבית משפט, תישקל פנייה משותפת לגורם מתאים שיוכל להסדיר את מכלול העניינים בין התובע לבין הנתבע באופן שייתר הצורך בהליכים משפטיים.

14.       השורה התחתונה היא אפוא כדלקמן:

א.         התביעה נמחקת על הסף.

ב.         למרות התוצאה דלעיל, ועל אף מה שנאמר לחובת התובע, איני מוצא מקום לחייב את התובע בשלב זה בתשלום הוצאות לנתבע. אסתפק בקביעה שאם התובע ייזום הליכים נוספים נגד הנתבע בקשר לעניינים שביסוד התביעה דנן, ניתן יהיה לשקול במסגרתם גם את שאלת ההוצאות בקשר לתביעה דנן (וראו והשוו למשל בג"ץ 7541/08 גולדשטיין נ' פרקליטת מחוז המרכז, פסק דין מ-8.3.10).

ניתן בהעדר הצדדים היום, ג' בחשוון תשע"ב, 31 באוקטובר 2011. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: